מחשבות לא אישיות

למה קראתי לזה כך ומה נמצא בפנים.
מחשבה צפה ועולה..."בעלי לא עוזר לי מספיק בבית...עם הילדים..." "הילדים שלי כל הזמן רבים..." "אין לי זמן לעצמי..." "אני אימא לא מספיק טובה..." אני יכולה להמשיך ולמלא את הדף במשפטים ודוגמאות שכולנו חשבנו לפחות פעם בחיים, בואריאציה כזאת או אחרת. האמת שלרוב אנחנו חושבים את המחשבות האלה כל הזמן והן ממש, אבל ממש לא משמחות אותנו וגם לא מביאות איתן שלווה, רוגע ובריאות. כל המחשבות האלה "שלי", שאני מזוהה איתם לחלוטין כשלי  והן פרטיות ואישיות...אז זהו שלא. כולנו כל הזמן חושבים את אותן מחשבות ואין חדש תחת השמש. הכול ממוחזר עד כדי שעמום.


בהתבוננות קרובה יותר על מחשבה, אני אפילו עשויה לגלות שהיא לא אמיתית. המחשבה שלי, הפרטית שלי, זאת שמלווה אותי בנאמנות חלקים גדולים בחיי, שהייתה שם לצידי ברגעים קטנים וגדולים. לא רק לא אישית גם לא אמיתי?!
"בעלי לא נמצא מספיק עם הילדים..." אז מי נשאר עם הילד החולה בבית, כשאני הלכתי לעבודה והרכיב איתו לגו של יותר מ 600 חלקים? מי לוקח אותם מהגן/ בית ספר פעמים או שלוש בשבוע? מי משתולל איתם על המיטה במשחקי דמיון בזמן שאני כותבת את האתר שלי? מה, יכול להיות שהמחשבה שלי לא אמיתית?!
אז מחשבות לא אישיות, כי אלו הן מחשבות אישיות של כולם. רגעים קטנים מהחיים. רגעים מהזוגיות, מההורות ומלבד מול עצמי.  סיפורים קטנים מהחיים שלי ושל חברים. מילים שהן מאוד אישיות ויכולות לגעת בכל אחד ואחת כי הן גם מאוד לא אישיות. והזדמנות מצוינת לצחוק קצת על עצמי ועל האמונות המוצקות שלי.
כשבר בני הבכור היה בן חצי שנה, קמנו שבת יפה אחת והחלטנו לבקר בספארי. קבענו ב 10:00 עם סבא וסבתא הנרגשים לקחת את הנכד לראות חיות. אני לא זוכרת אם זה היה ליד הכלוב של הג'ירפה, הזברה או הקוף שהבנתי שהילד שלי קודח מחום...בהתחלה ההכרה עושה את מה שבדרך כלל היא עושה בבשורות מהסוג הזה, מדחיקה, מסרבת לעכל. נגעתי שוב ושוב, במצח, בגב בבטן – תפוד.  ואז, עם ההכרה הופיעה חברתה הטובה החרדה. רעד קל, דפיקות לב. התינוק שלי עם חום...משהו לא בסדר איתו....ברגע נשכחו שנים של לימודים ברפואה סינית, התמחות שלמה ברפואה סינית לילדים נמחקה כלא הייתה.  ורק מחשבה אחת הציפה וכיסתה על הכול "התינוק שלי עם חום" ההההההההההההההה.  את המשך הסיפור הזה אספר בהזדמנות אחרת.
המחשבות "הילד שלי חולה", "משהו לא בסדר איתו", "אולי נלך למיון"... התודעה האימהית, החרדה ההורית לעולל החולה. זה לא משנה מי אתה ומה אתה יודע. המחשבות האלה והתחושה הזאת חובקות ומציפות אותנו ברגע. הן פשוט לא אישיות . ונסינג פרסונאל.